שאלת סיווגו המשפטי של אירוע תאונתי, המשלב עבודת נהג משאית בפריקה או טעינת הרכב, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה-1976 (להלן: "החוק") טרם מצאה את פתרונה ומגששת דרכה ממקרה למקרה.התוצאה היא, שבעלי הדין מתקשים להתפשר ביניהם ונאלצים לפנות לבתי-המשפט ולהגיש תביעותיהם גם לפי החוק וגם לפי דיני הנזיקין הכלליים.
הבעייתיות נובעת מהוראת ייחוד העילה שבחוק. אירוע הנכנס להגדרת "תאונת-דרכים" נדון רק לפי החוק. אם לא נכנס - הוא נדון לפי דיני הנזיקין האחרים. זהות בעה"ד נקבעת לפי הסיווג וגם עניין החבות (מוחלטת או בת אשם תורם) והיקף הנזק למבחניו השונים. מכאן חשיבותו הגדולה של הסיווג.
מטרתו המקורית של החוק להיפטר מהצורך לדון בשאלת החבות בענייני תאונות-דרכים לא התממשה וכיום - הרבה יותר מאשר בעבר - תופסות התדיינויות אלו מבחינה סטטיסטית את מיטב זמנם של בתי המשפט.
תיקון מס' 8 לחוק משנת 1990 הגדיר מחדש את המונח "תאונת-דרכים" שבחוק ואימץ לו את "המבחן התחבורתי". תיקון זה הכליל, בין היתר, בהגדרה גם "עליה וירידה מרכב". מאידך – החריג התיקון מקרים אחרים ובעיקר – "טעינה ופריקה של הרכב". וכאן לב הבעיה, שהרי פריקה וטעינה של הרכב כרוכים ומשולבים ברוב רובם של המקרים בירידה ובעליה ממנו. במקרים בהם מתקיים ביצוע מקביל של שימוש, החוסה תחת ההגדרה, כמו עליה וירידה מהרכב ושל טעינה ופריקה, מותירה בעיית ההפרדה המשפטית קושי מובנה, המצריך קביעה מחודשת בנסיבות המשתנות.
בשנת 2004 נפסקה הלכת אוסם,(1) שניסתה לשים קץ לאי-הבהירות, בקובעה, שבנסיבות של פעילות מקבילה, "לא תישלל תחולת החוק", לאמור: די כי אחד השימושים מוכר כעונה להגדרה "תאונת דרכים" כדי שהאירוע כולו יחסה תחת כנפי החוק אפילו ארע בנסיבות של "פריקה וטעינה". קביעה זו כונתה "חזקה מרבה" להבדיל מ"חזקה ממעטת" בה היה אירוע מובהק ובלעדי של פריקה וטעינה בלי כל קשר לעליה ולירידה. בפס"ד אוסם נמתחה ביקורת חזקה של ביהמ"ש על החולשה שבהגדרה וביהמ"ש קרא למחוקק ליתן דעתו לתיקון ההגדרה בהקדם.
הדבר לא נעשה ואכן במרוצת הזמן התברר, כי גם לאחר הלכת אוסם לא נסתם הגולל על הדיונים בשאלות אלו וביהמ"ש נדרש פעמים רבות מדי לקבוע היכן עובר הגבול הדק בשימוש מקביל של הנפגע ברכב בין עליה וירידה ובין פריקה וטעינה.
במקרים אחדים (אלקרינאווי([2]) וחג'אזי([3])) הוכרה התאונה רק כ"תאונת-דרכים" מאחר שבנסיבותיהן היו מיועדות למניעת סיכון תחבורתי.
בפס"ד חשאן([4]) איבחן בית-המשפט בין פעולה מובהקת של "טעינה ופריקה" לבין פעולה הקשורה רק בעקיפין ב"טעינה ופריקה" וקבע, כי מי שרק סייע בהרמת אדנית, אך לא עסק בטעינתה על המשאית לא ייחשב כמבצע "טעינה ופריקה" ולכן תאונתו היא "תאונת דרכים", שכן רק פעולה מובהקת של טעינה ופריקה תקיים את החריג שבחזקה הממעטת.
בפס"ד עוף טנא([5]) נפגע הנהג עת החליק ונפל מהרכב במהלך סידור הסחורה על ארגז המשאית טרם תחילת הנסיעה. ביהמ"ש ראה בכך חלק מפעולת "הטעינה והפריקה" והתאונה לא הוכרה כ"תאונת דרכים".
בפס"ד חסן([6]), נפגע נהג משאית עקב השתחררות חבל עת עסק בקשירת מטען משאיתו. ביהמ"ש שלל הכללתו בהגדרת תאונת-דרכים וקבע בלעדיות של תאונת עבודה.
לאחרונה ממש (בתאריך 21.1.13) נדרש בימ"ש השלום בחדרה([7]) לקבוע אם נפילת הנהג התובע ממשאיתו במהלך פריקה מהווה "תאונת-דרכים" או תאונת עבודה (בשל הפריקה). העובדות היו אלו: בהגיעו ליעדו החל התובע בפעולות לקראת פריקת המטען וזאת ע"י הורדת מלגזה מארגז המשאית. במהלך העבודה נפל מארגז המשאית ונפגע. התביעה הוגשה על ידו – כנעשה בפרקטיקה - הן נגד מבטחת המשאית והן נגד מבטחת המעביד. האחרונה טענה בתוקף, שהליכתו אחורנית על רמפת ארגז המשאית מהווה למעשה "ירידה מן הרכב" ולכן המקרה נופל להגדרת תאונת-דרכים ולא תאונת-עבודה. ביהמ"ש לא סטה מהלכת אוסם, אך עשה אבחנה דקה בקובעו גבול – קו מפריד - בתהליך של ירידה מרכב במהלך פריקת סחורה, גבול השולל הכללתו בהגדרת תאונת-דרכים לפי החוק. את הגבול ראה ביהמ"ש בלחיצת התובע על כפתור ההורדה של הרמפה. ביהמ"ש מצא, כי התובע נפל טרם לחץ על כפתור ההורדה ולכן קבע, כי תהליך הירידה מהרכב עדיין לא החל במקרה זה וכי השימוש היחיד שהתקיים כאן הוא "פריקה". מכאן הגיע בימה"ש למסקנה כי יש לייחד את התאונה כתאונת עבודה. התביעה נדחתה נגד מבטחת הרכב והתקבלה נגד מעביד הנהג ומבטחתו.
בפס"ד הכשרת היישוב([8]) של ביהמ"ש העליון משנת 2010 עמד כב' המשנה לנשיא השופט ריבלין, על העמל הרב, שהושקע במשך עשרות השנים מאז צאת החוק על בניית נדבך אחרי נדבך של פרשנויות למונח תאונת-דרכים. במקרה זה נפגע ממטען המשאית לא נהגה אלא דווקא הולך רגל. נפסק, שהאירוע אינו בבחינת תאונת דרכים (כפי שקבע בביה"מש המחוזי) אלא תאונת עבודה, שכן אירע במהלך פריקה וטעינה של הרכב והחריג חל לגביו.
עינינו הרואות: מצבור פסקי-הדין בעניין זה אינו מועיל להכרעה ברורה באירועים הכורכים יחד רכב ומטען ויוצרים אי-וודאות ואיבחונים הנראים מלאכותיים לפעמים. הגיעה השעה למהפך חקיקתי, שמחד - יחיל את הגדרת החוק על כל המקרים הללו, אך מאידך יבטל את ייחודיות העילה. ובא לציון גואל.
([1]) רע"א 418/03 "אוסם תעשיות נ' סמדג'ה יעקב" מ-13.12.04, (שופטים: ברק, טירקל, ריבלין, פרוקצ'יה ורובינשטיין – כל פסה"ד להלן פורסמו בנבו).
(([2] ת"א 3014/03 "אלקרינאווי נ. הפניקס" מ-17.2.05, בימ"ש שלום ראשל"צ (שופט: שאול מנהיים).
([3] ) ת"א 7030/04 "חג'אזי נ' הדר" מ-2.8.06, בימ"ש שלום נצרת (שופטת: עירית הוד).
(([4] ת"א 9849/03 "חשאן נ. חיים" מ-27.9.05, בימ"ש שלום חיפה (שופטת: תמר נאות פרי).
(5 ) ע"א 1040/05 "עוף טנא נ. זייד" מ-18.1.06, בימ"ש מחוזי חיפה (שופטים: גריל, עמית ופינקלשטין).
(([6] רע"א 5099/08 "חסן נ' הדר"מ-4.2.09, (שופטים: ריבלין, גרוניס וג'ובראן).
(([7] ת"א 10760-12-10 "שי נ' הפניקס", בימ"ש השלום בחדרה, השופט: שרעבי(כותב המאמר ייצג את התובע בעניין זה).
(([8] ע"א 10157/09 (מיום 29.6.10) שופטים: ריבלין, ארבל והנדל - ע"א 3392/09 אליסון נ' אריה מיום 24.1.10 וע"א (ת"א) 1286/09 כלל-אשד מיום 12.4.11.
צבי לוטן, עורך-דין
נירה לוטן, עורכת-דין
לפרטים נוספים - 04-6337123
